פורסם בהגות ודחפים מרוסנים, לשעת חירום ומלחמה. | מתויג אמא, בונקרים מבוצרים, דוחף אצבעות, הגירה, המראה הנכון, ו. נמירובסקי, זין בעין, זכרון, חגי ישראל, חרמן, כולנו נשתגע, מדריכים וסגנון, סכיזופרניה, שיי-טן, שתיל, תזונה נכונה | תגובה אחת »
כל העת אני חושבת:
ודאי השתנת תזונתך מאז הסתננת לישראל
שחור, כחוש
ודאי היו מעייך מלאים ברוטב עגבניות וקארי
והיום הם מלאים נקניק, נקניק
פורסם בUncategorized | לכתוב תגובה »
פורסם בהגות ודחפים מרוסנים | מתויג how to, דחפים מיניים, ו. נמירובסקי, חנה ליכט, כשל אירוטי, מדריכים וסגנון, סכיזופרניה, עורף, שיי-טן | לכתוב תגובה »
מוכרחה להודות שמאוד חששתי מהמחשב משום שאמרו לי שהמדיה כולה אלימות וזימה.
אני מוכרחה להודות שכך הדבר באמת. מי יגאל אותנו?
פורסם בהגות ודחפים מרוסנים | 2 תגובות »
מי שיבקש להתעמק בדמותה, דרך ביקור בפרופיל האינטרנטי שלה (http://hanalicht.wordpress.com) יאבד מול פרטים סותרים ומעומעמים ההורסים את זהותה: נקבה חסרת גיל, פעם חלוצה, פעם עולה שהגורל הביאה לכאן, משכילה ובורה, צינית וחומלת, קורבן ומקרבנת… ולמרות זאת, מספר פרטים ברורים: חנה היא בודדה, מיואשת ודוחה.
מדוע, אם כן, נחשף כאן עולמה הפנימי, השולי והמעיק? שהרי אנשי מרתף ישנם בשפע ואין הם מעניינים כלל ועיקר.
תשובה: חנה ליכט זוכה להוצאה זו לאור בזכות הווייתה הקשה, המפוכחת ופוקחת העיניים.
יצירותיה נראות עכשוויות ביותר ומדברות אל שיח אמנותי רלוונטי. הלך רוחה המיואש, המסכם, המבטל, הוא לא כשל אמנית צעירה ומבטיחה, אלא כשל מבוגרת שאיבדה זה מכבר את אמונה בעולם.
ניתן לשייך את יצירתה אל גל של אמנים צעירים שעניינם באמנות מינורית כפי שמגדיר זאת גדעון עפרת:
"לא אמנות של זקפה, כי אם אמנות של איבר מכווץ ומדולדל, ומכיוון מגדרי הפוך- אמנות המבכרת נשיות על פני זכריות (…) חושניות אירוטית נמהלת ברפיסות או באי-פריון הגובלים במחלה ובמוות."[1]
מחד גיסא, יצירותיה של ליכט הן אנטי-אמנותיות, א-תקשורתיות ושוליות. כל צוהר לתקשורת אינטימית נסתם מול מסך מחשב וכל ניסיון לבחון את יצירתה בכלים אמנותיים יעלה בתוהו. החל בסרטים מפורקים העשויים בקלות בלתי נסבלת, דרך ציורים המצוירים רע (לפעמים בחומרים אורגניים, בהם הפרשות גוף) שלעיתים צועקים אמירות נשיות נדושות, וכלה בטקסטים א-שיריים ומתכונים עניים, גסים בטעמיהם.
מאידך גיסא, ליכט כאמנית יוצרת אמנות רלוונטית בסביבה בה היא חיה. יצירתה הניאו-סוריאליסטית מבקשת לשקף ולבקר מציאות בלי להתבדל אלא מתוך הקרביים של החברה, בין אם היא פונה אל עולם האמנות (למשל ביצירתה "דיכאון של החברה") ובין אם היא עוסקת בחוליים חברתיים.
הגודש שנוצר הוא אבסורדי, מאיים ובלתי ניתן להכלה. אולי זו הסיבה לכך שליכט אינה זוכה להכרה אמנותית; תכניה האפלים בוטים, לפעמים אלימים ואינם הולמים תצוגה בפני הציבור הרחב. ואפשר שהדרה זו היא שהביאה את ליכט לפנות אל עולם הבלוגים[2]: יש באקט פתיחת הבלוג מן הייאוש, ויתור על הנסיונות לנקוט עמדה בעולם הקיים ומעבר לעולם הווירטואלי בחיפוש אחר קהילה, קהל, עין צופה ואוזן קשבת.
שם הבלוג, שמן הדגים, מתמצת במובן מסוים את הקונפליקט של ליכט: חנה אומרת חולי, צואה הצפה לצד דגים מצחינים, זלזול בחלש והומור שחור; לצד הצעת תרופה שאמאנית (כשמן הדגים), הזדהות עם החלש (למשל ביצירתה "המלצות ושידרוגים למשקה אנשור"), רישומים נוגעים ללב וחרדה מפני הרעות. לא נמצא אצל חנה אמונה בדבר, גם לא באמנות. כוכבי התרבות הופכים פושעים. החברה ממילא אלימה ומפורקת.
[1] "אמנות מינורית", גדעון עפרת, אמנות ישראל, ירושלים 2010, עמ' 73.
פורסם בהגות ודחפים מרוסנים, לשעת חירום ומלחמה. | לכתוב תגובה »
פורסם בהגות ודחפים מרוסנים, לשעת חירום ומלחמה. | מתויג אנאלי, אני, אסון, בושה, דיו, דיוקן עצמי, דלות, הגירה, השמנת יתר, חזה נפול, חנה, חנה ליכט, טכניקה מעורבת, ליכט, צהבת, צהוב, רישום, שנאת חינם, שתן, תלות, תמונה | תגובה אחת »
