ודאי השתנת תזונתך מאז הסתננת לישראל

שחור, כחוש

ודאי היו מעייך מלאים ברוטב עגבניות וקארי

והיום הם מלאים נקניק, נקניק

אני מוכרחה להודות שכך הדבר באמת. מי יגאל אותנו?

מדוע, אם כן, נחשף כאן עולמה הפנימי, השולי והמעיק? שהרי אנשי מרתף ישנם בשפע ואין הם מעניינים כלל ועיקר.

תשובה: חנה ליכט זוכה להוצאה זו לאור בזכות הווייתה הקשה, המפוכחת ופוקחת העיניים.

יצירותיה נראות עכשוויות ביותר ומדברות אל שיח אמנותי רלוונטי. הלך רוחה המיואש, המסכם, המבטל, הוא לא כשל אמנית צעירה ומבטיחה, אלא כשל מבוגרת שאיבדה זה מכבר את אמונה בעולם.

ניתן לשייך את יצירתה אל גל של אמנים צעירים שעניינם באמנות מינורית כפי שמגדיר זאת גדעון עפרת:

"לא אמנות של זקפה, כי אם אמנות של איבר מכווץ ומדולדל, ומכיוון מגדרי הפוך- אמנות המבכרת נשיות על פני זכריות (…) חושניות אירוטית נמהלת ברפיסות או באי-פריון הגובלים במחלה ובמוות."[1]

מחד גיסא, יצירותיה של ליכט הן אנטי-אמנותיות, א-תקשורתיות ושוליות. כל צוהר לתקשורת אינטימית נסתם מול מסך מחשב וכל ניסיון לבחון את יצירתה בכלים אמנותיים יעלה בתוהו. החל בסרטים מפורקים העשויים בקלות בלתי נסבלת, דרך ציורים המצוירים רע (לפעמים בחומרים אורגניים, בהם הפרשות גוף) שלעיתים צועקים אמירות נשיות נדושות, וכלה בטקסטים א-שיריים ומתכונים עניים, גסים בטעמיהם.

מאידך גיסא, ליכט כאמנית יוצרת אמנות רלוונטית בסביבה בה היא חיה. יצירתה הניאו-סוריאליסטית מבקשת לשקף ולבקר מציאות בלי להתבדל אלא מתוך הקרביים של החברה, בין אם היא פונה אל עולם האמנות (למשל ביצירתה "דיכאון של החברה") ובין אם היא עוסקת בחוליים חברתיים.

הגודש שנוצר הוא אבסורדי, מאיים ובלתי ניתן להכלה. אולי זו הסיבה לכך שליכט אינה זוכה להכרה אמנותית; תכניה האפלים בוטים, לפעמים אלימים ואינם הולמים תצוגה בפני הציבור הרחב. ואפשר שהדרה זו היא שהביאה את ליכט לפנות אל עולם הבלוגים[2]: יש באקט פתיחת הבלוג מן הייאוש, ויתור על הנסיונות לנקוט עמדה בעולם הקיים ומעבר לעולם הווירטואלי בחיפוש אחר קהילה, קהל, עין צופה ואוזן קשבת.

שם הבלוג, שמן הדגים, מתמצת במובן מסוים את הקונפליקט של ליכט: חנה אומרת חולי, צואה הצפה לצד דגים מצחינים, זלזול בחלש והומור שחור; לצד הצעת תרופה שאמאנית (כשמן הדגים), הזדהות עם החלש (למשל ביצירתה "המלצות ושידרוגים למשקה אנשור"), רישומים נוגעים ללב וחרדה מפני הרעות. לא נמצא אצל חנה אמונה בדבר, גם לא באמנות. כוכבי התרבות הופכים פושעים. החברה ממילא אלימה ומפורקת.

אני בחדרי

חטובה, חיונית, זרוע ארוכה

בדרכי הביתה אקפוץ לסופרפארם

אריח שמפו כשאקנה פרוביוטיקה לאישה