22/02/2011 על-ידי חנה ליכט
אני בחדרי
פורסם בלשעת חירום ומלחמה. | מתויג אדמומיות בלחיים, אינדיאנים וקאובויוז, אני, בושה, דיוקן עצמי, המראה הנכון, חנה, חנה ליכט, מארק שאגל, מקסם שווא, משפחתיות, רביחה, שמחה לעיד, שנאת חינם, תמונה | תגובה אחת
איזה דובי בודד. צריך לחבק אותו.
Comments RSS
הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:
אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. ( לצאת מהמערכת / לשנות )
אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. ( לצאת מהמערכת / לשנות )
אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. ( לצאת מהמערכת / לשנות )
אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. ( לצאת מהמערכת / לשנות )
מתחבר ל-%s
אני רוצה לקבל אימייל כשיש תגובות חדשות על הפוסט הזה.
אני רוצה לקבל אימייל כשיש פוסטים חדשים בבלוג הזה.
איזה דובי בודד. צריך לחבק אותו.